<h1>הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק סימן ל"ב</h1>
<h2>דף ה:</h2>
שלא ללבוש כלאים דכתיב (ויקרא י"ט) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ומן התורה אינו חייב אלא שוע טווי ונוז. ופר"ת דנוז הוי שזור. ורוצה לומר כל אחד לבדו ואחרי כן מחוברי' יחד. ומדרבנן אסורים אף אינם רק או שוע או טווי או נוז. וכשה' כלאי' קשים מותר להציע. כלאים דרבנן והם קשים מותר לישב עליה' בכל עניין. רק לכתחיל' לא יעשם מכלאי'. וכלאים דאורייתא הקשים לא יהא בשרו נוגע בהם ולא יהו' מוצעי' ע"ג מטה או תבן ואם הם כרים וכסתו' מלאים אפי' מוצעים ע"ג אצטב' ואין בשרו נוגע' אסור. אבל ללבוש הבגדים שיש בהם עורות אע"פ שהעורות תפורים מפשתן הורה השר משנ"ץ שמותרים והרכים אסורים שמא תכרך לו נימא. א) ויש מחמירים שלא לדבק עור בבגד כשהן תפורים מפשתן. ב) ואותם קוט"ר שפוי"יט שעושין מפשתן ותפורים יחד עם הצמר שבתוכן מותרים. לפי שיכול להוציא כל הצמר בלא קריעה בין תפירה לתפירה. לכך אור"י שמותרים ודוקא כשיש בהם גיזי צמר. אבל אם יש בהם בלאי בגדי' של צמר אסורי'. [סמ"ק סימן ל"ב]. א) ש"ע סי' ש' כתב שכן המנהג. ב) ורבינו יחיאל היה מחמי' ומורי הר"ר פרץ אחריו כמותו. וכשדבוק לבגד ע"י נוייש בלעז שרי לכ"ע וכן נהגו עתה אנשי מעשה.
וללבוש כלאים כדי לעבו' המכס אמרינן בפ' הגוזל (דף קי"ג) ר' יהודה מתיר והלכה כמותו דקי"ל כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר. הרואה חבירו לבוש כלאים פושט מעליו ואפי' בשוק (וצ"ע במנחות). ודוקא כלאים דאורייתא אבל כלאים דרבנן אינו פושטו עד שיגיע לביתו דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורהא). [סמ"ק סימן ל"ב]. א) היינו לא תעשה דלא תסור אבל לא תעשה אחר אינו דוחה ולמה נדחה בהשבת אבדה מפני שהוא לאו של ממון. ומפני מה נדחה בטומאות מת הואיל ופרט לך הכתוב ולאחותו ודרשו רבותינו ז"ל ולאחותו יתירה דלאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. וכן כל כיוצ' בזה מכל לאוין המפורשי' בתורה שאינם נדחים. רק של דבריהם.
